איך לקבל החלטות בביטחון?

לפני הכל, אני רוצה להתעכב רגע על הביטוי "קבלת החלטות".

לא לקיחת החלטות, לא דחיפת החלטות, ולא ניסיון להכריח את עצמנו ליזום החלטה.

יכול להיות התפקיד שלנו בעצם מסתכם בלאפשר להחלטה להתקבל? זה הסוד בגדול.

בתהליך של קבלת ההחלטה יכולים להגיע מלא קולות של המיינד, או של אנשים מבחוץ. קולות מצפוניים, מלחיצים ומשבשים כל שיקול דעת בריא.

כדי לקבל החלטה מהחלק היודע שבתוכי, אני משקיטה את כל הטבלאות שהמיינד ממלא, את כל התירוצים והפחדים. ומקשיבה לגוף. לרגע שבו הידיעה פשוט מתקבלת.

רעשי רקע: איך לזהות "גזלייטינג" של המיינד?

מחקרים של הפסיכולוג דניאל כהנמן מראים שהמיינד שלנו הוא 'מספר סיפורים' מדופלם. הוא מגיע כפרשן מאוחר, ומייצר רציונליזציה לוגית, כדי להסביר תחושות שהגוף כבר קלט ועיבד מזמן.

אחד האתגרים הגדולים בתהליך הוא הזיהוי: האם זו ידיעה פנימית אמיתית, או שזה המיינד (השכל) שמנסה לנהל את האירוע, כדי לקבל החלטות בביטחון? המפתח נמצא בסדר הופעת הקולות ובסגנון הדיבור שלהם.

המיינד מדבר ב"סיבתית", הגוף פשוט יודע

הכלל הוא פשוט: הגוף מרגיש ראשון. בסמכויות המיידיות יותר, כמו הטחול או הסקרל, התגובה הגופנית היא ראשונית ונקייה. המיינד, לעומת זאת, תמיד מגיע כ"פרשן". הקולות שלו כמעט תמיד יתחילו במילים שמנסות לתרץ, להכחיש או לבטל את מה שהגוף כבר הרגיש.

שימי לב למילות המפתח של המיינד:

• "אבל..." (מנסה לסייג את הידיעה)

• "בגלל ש..." (מחפש צידוק לוגי)

• "למרות ש..." (מנסה להכניס שיקולים חיצוניים)

• "מה אם..." (מייצר סרטים עתידיים מבוססי פחד)

בסמכות הרגשית (מקלעת השמש), התמונה מורכבת יותר. בגלל שהתהליך אורך זמן, הקולות האלו יכולים להגיע לפני הבהירות, בזמן הגלים, או אחריה. מרוב שהחוויה מול ההחלטה סוערת, לעיתים כשתגיע הבהירות אפילו לא תזהו אותה, כי היא כבר התערבבה עם אינספור קולות של "רציונליזציה".

להוציא את השיחה מהראש על ידי כתיבה

המיינד עובד בלופים. כל עוד השיחה היא פנימית, אנחנו נלכדים במלחמה שחוקרת את עצמה. גם אם מצאנו פתרון או הצלחנו להשקיט קול מסוים, בתוך הרעש הפנימי אנחנו נוטים לשכוח את התובנה והלופ מתחיל מחדש. זהו סוג של "גזלייטינג" עצמי – אנחנו מאכילים את עצמנו בתירוצים ופחדים של אנשים אחרים או של הבית שגדלנו בו.

בפסיכולוגיה קוראים ללופים האלו 'רומינציה' – העלאת גירה מחשבתית. המחקרים של פרופ' ג'יימס פנבייקר על כתיבה אקספרסיבית מוכיחים שברגע שאנחנו שופכים את החרדות, המניעות, וה'אבלים' על הדף, אנחנו מרוקנים את המוח מהעומס העודף ומאפשרים למערכת הרגשית והגופנית להתאזן ולראות את המציאות בבהירות:

1. לזהות הקולות החיצוניים: הכתיבה מאפשרת לראות איזה קול שייך לי ואיזה קול הוא בעצם הד של מישהו אחר.

2. חשיפת השורש: ככל שנכתוב וננקה את התירוצים המיידיים, תצוף השכבה שמתחת – פחדים עמוקים שהם לעיתים "סרטים מהבית" או סיפורים מפעם.

3. הפרדה מהמציאות: ברגע שהשורש חשוף, קל לזהות שהפחד לא קשור באמת להחלטה הנוכחית, אלא לפצע ישן. ברגע שהסיפור נחשף, הוא מאבד את כוחו לנהל את ההחלטה.

קולות הגוף: איך מרגישים כשהחלטה מתקבלת?

הפסיכותרפיסט והפילוסוף יוג'ין ג'נדלין, מפתח שיטת ההתמקדות, קרא לזה 'Felt Sense' (תחושה מורגשת): במחקרים שלו הוא גילה שהגוף שלנו מסוגל לקלוט, לעבד ולדעת סיטואציות מורכבות הרבה לפני שהמיינד מצליח לתרגם אותן למילים, לוגיקה או טבלאות. התחושה המורגשת הזו מופיעה בגוף כאות פנימי – לעיתים עמום בהתחלה – שמחזיק בתוכו את התשובה האמיתית והמדויקת לנו.

לכל אחד מאיתנו יש מבנה שונה, קצב שונה ודרך שונה להרגיש את הידיעה הפנימית מדברת איתו.

על פי העיצוב האנושי יש שלושה מנגנונים עיקריים, שדרכם המציאות מדברת איתנו:

1. מרכז הסאקרל: קול התגובה לאנרגיה

זהו מרכז האנרגיה והיצירה, והוא מגיב לכאן ועכשיו. הוא לא פועל מתוך ניתוח לוגי, אלא מתוך תגובה מיידית לגירוי חיצוני.

• איך זה מרגיש: התרחבות או התכווצות בבטן התחתונה. זה יכול להישמע כמו נהמה פנימית של "אה-הא" (כן) או "או-אה" (לא).

• הקצב: מיידי, אך דורש שאלה סגורה של כן ולא או הצעה חיצונית של כן ולא, כדי להגיב אליהן.

2. מקלעת השמש: התדר הרגשי וההמתנה לבהירות

עבור מי שהסמכות שלו רגשית, האמת לעולם אינה נמצאת ברגע הנוכחי. המערכת עוברת דרך "גלים רגשיים". תנועה מתמדת בין שיא של אופטימיות והתלהבות לבין תחתית של חשש או כבדות.

• איך זה מרגיש (זמן הגלים): תחושה של "הצפה" או תנועה פנימית חזקה. ההחלטה נצבעת בצבעים עזים, הכל נראה מושלם מדי (בגל הגבוה) או שהכל נראה חסר סיכוי (בגל הנמוך). כל עוד יש "דרמה" או דחף רגשי חזק לפעול, סימן שאין עדיין בהירות.

• איך מרגישה הבהירות: הבהירות היא לא "שיא" של רגש, אלא דווקא תחושה של שקט. היא מרגישה כמו מים צלולים אחרי שכל החול שקע לקרקעית. זו ידיעה "קרה" יחסית, נינוחה ונטולת לחץ. זה הרגע שבו את מסתכלת על האפשרויות ואומרת: "אוקיי, אני רואה את התמונה, אני יודעת מה נכון לי".

• הקצב: איטי מאוד. כאן ההמתנה היא הכרחית (לפחות לישון לילה). הבהירות מגיעה רק כשהגל נרגע והתמונה מתייצבת.

3. הטחול: קול האינסטינקט וההישרדות

הטחול הוא המרכז הקדום ביותר שלנו, והוא קשור לידיעה פנימית חדה ומהירה שנועדה לשמור עלינו.

• איך זה מרגיש: "קליק" של ידיעה, תחושת בטן הישרדותית או ריח שמשהו "מסריח" או "נקי".

• הקצב: מהיר כברק. הטחול מדבר פעם אחת בלבד. אם לא הקשבנו באותו רגע, המיינד יכסה על הקול הזה ברעש ולוגיקה.

לקבל החלטות בביטחון, ולהיכנע לאי השלמות

ברנה בראון חקרה מה מאפיין אנשים שיש להם ביטחון עצמי עמוק ותחושת ערך (היא קוראת להם אנשים שחיים "בלב שלם"). במחקרים שלה היא גילתה משהו מרתק: האנשים האלו הם לא אלו שהכל אצלם מושלם או פתור. להיפך.

התכונה המרכזית שלהם היא הסכמה לחיות עם חוסר וודאות ופגיעות. היא מסבירה שכשאנחנו מנסים "לפתור" את המציאות, לנהל הכל מהראש, ולהיות בטוחים ב-100% לפני שאנחנו זזים – אנחנו למעשה פועלים מתוך פחד עמוק. הניסיון להיות מושלמים וכל-יכולים חונק את היכולת שלנו לקבל החלטות אמיתיות.

יש החלטות שמתקבלות בתוך מערכת חיה של אנשים, רגשות, תזמונים ותנועות שאין לנו יכולת אמיתית לנהל עד הסוף. האופציות נעשות לא רלוונטיות, מישהו אחר בחר עבורנו, המציאות זזה. לפעמים כשאנחנו נדרשים לעזוב את המושכות לגמרי ולהפוך להיות צופים ממתינים, המציאות בוחרת בשבילנו.

כשאנחנו מאבדים שליטה בתהליך בחירה גורלי, אנחנו עלולים לחשוב שפספסנו הזדמנות, לחוות דחיה או חרדה. כניעה לידיעה שהיקום תמיד תומך בנו, ושהכל קורה לטובתנו, היא מתנה.

בבודהיזם קיים רעיון בשם "ריקות". לא ריק במובן של חוסר, אלא מציאות שאינה מקובעת לצורה אחת סופית. מציאות פתוחה. מרחב שבו דברים יכולים להשתנות, להתפרק, להיבנות מחדש ולקבל משמעות אחרת לאורך הדרך.

לא תמיד נרגיש שלמים ב־100% עם החלטה שקיבלנו

יהיו קולות חרדה וספק בתוכנו, ויהיו נשמות טובות שינסו לברר, לשאול, ולוודא את רמת הביטחון שלנו.

אבל מה שמדהים הוא, שהחלטות הגדולות ביותר בחיים; חתונה, פרידה, הורות, מעבר בית, פתיחת עסק, סגירת עסק, או יציאה לדרך חדשה, דורשות מאיתנו להסכים לנוע יחד עם אי ודאות כלשהי.

להיות בטוחים מספיק כדי ללכת.

אהבתי ביטוי ששמעתי לא מזמן: "האפשרות לאפשרויות".

לפעמים דווקא חוסר היכולת להחזיק את המציאות בצורה סגורה, דווקא אובדן השליטה, אי הוודאות או הבחירה הלא מושלמת, פותחים מרחב חדש של אפשרויות שלא יכלו להתקיים באופן אחר.