האמת על עשיית יתר

בעוד שהימנעות נחשבת חולשה, עשיית יתר נתפסת כתכונה מבורכת של חריצות, מוטיבציה ורצינות. אבל האמת היא שמאחורי ההילה הזו מסתתר מנגנון שאף אחד לא מדבר עליו.

במקרים רבים, עשיית יתר היא דפוס שמפרק עסקים מבפנים, שאין מאחוריו שום אסטרטגיה עקבית. היא מונעת ממצוקה, מהפעלת מנגנון עצבי קומפולסיבי, שמטרתו להרגיע. לא לקדם, ובטח לא לייצב את העסק כמותג מבוסס.

אי וודאות: המקום שבו הכל מתחיל

עשיית יתר כמעט תמיד צומחת מחוסר מסוגלות לשאת מרווח של אי וודאות.

לפעמים זו אי וודאות של חודשים, לפעמים של ימים, ולפעמים אלה כמה שעות שמרגישות כמו נצח.

כשבעל עסק לא מסוגל לשהות בהמתנה של אי וודאות, המוח מתחיל לייצר מחשבות טורדניות. מחשבות שנראות “הגיוניות”, אבל בפועל הן פשוט מפעילות את מערכת האיום במוח.

הנה כמה דוגמאות למחשבות טורדניות בתחום העסקי, שמייצרות מצוקה, שמובילה לקומפולסיה של עשיית יתר, כמעט בלתי רצונית:

1. מחשבה טורדנית: התוכן שלי לא עובד.

רעש פנימי חזרתי: אני מאבדת קהל. אני לא מעניינת. האלגוריתם שונא אותי. המותג לא מדויק.

מצוקה קיומית, פחד ← דחף ← קומפולסיה: מחיקת תוכן, שינוי אסטרטגיה, יצירת תוכן בלחץ, שינוי שפה ויזואלית.

כל אלה הן תנועות הישרדותיות שמבלבלות את הקהל שלך, ומפריעות למותג שלך להתבסס.

2. מחשבה טורדנית: הלקוח לא ירצה לסגור עסקה.

רעש פנימי חזרתי: אני לא מספיק טובה. הוא יבחר בקולגה שלי. הוא לא באמת צריך אותי. דיברתי שטויות בשיחה איתו. למה אמרתי את זה?

חרדה ← דחף ← קומפולסיה: הצעת הנחה ללא סיבה, שליחת הודעה לחוצה, הורדת רכיבים מההצעה, ויתור מראש על תנאים בעסקה.

זו לא אסטרטגיה עסקית. אלה פעולות שנועדו להרגיע את הפחד הקיומי מחוויית דחיה.

3. מחשבה טורדנית: אולי המוצר שבניתי לא נכון.

רעש פנימי חזרתי: זה לא הכיוון. זה לא יימכר. המחיר מרחיק לקוחות. צריך משהו חדש לגמרי.

תחושת לחץ ← דחף ← קומפולסיה: שינוי מוצר, יצירת מוצר בזק, עצירת קמפיין, שינויים חוזרים שאינם מסתיימים.

המצוקה הפנימית לא רואה מרחב של זמן, ודוחפת לשינויים שאינם מבוססי מחשבה / שיקול דעת.

4. מחשבה טורדנית: אם לא אעשה משהו עכשיו, אני אתרסק.

רעש פנימי חזרתי: החודש הולך להיות גרוע. אין לי גב כלכלי. צריך כסף עכשיו. אני חייבת להציל את עצמי.

דופק מהיר ← לחץ ← קומפולסיה: קמפיין בהלה, הנחות מוגזמות, מוצר חדש שלא תוכנן, ביטול מנוחה, שינוי מסלולים.

פעולות שמכבות פחד קיומי הישרדותי, והן לא באמת מגדילות רווחיות עסקית.

אגב, אותן מחשבות טורדניות יכולות להשתלב בכל אחד מהמישורים; מותג, מכירות, מוצר וכסף. בכל מישור הן תוליד קומפולסיה אחרת שמתחפשת לעשייה, אבל בפועל היא רק מרגיעה מצוקה ולא מקדמת את העסק.

אז מה באמת קורה שם?

בסיטואציה של אי־וודאות, המוח מפעיל מנגנון תיקון קומפולסיבי שנועד להרגיע מצוקה, באופן הישרדותי וללא חשיבה מבוקרת.

ככה זה נראה (משולש OCD):

1. מחשבה טורדנית - מופעלת מטריגר קטן ברקע ומניעה שרשרת חזרתית של מחשבות ורעש פנימי

2. חרדה עמוקה - המערכת נכנסת לדריכות, לאיום קיומי לא רציונלי, "משהו לא בסדר"

3. קומפולסיה - פעולה להרגעה (מהירה מאד. כמעט בלתי נשלטת), שמטרתה להשקיט את הסבל, את הקולות בראש.

המנגנון האובססיבי קומפולסיבי מניע שוב ושוב לעשיית יתר, שפוגעת בכל אסטרטגיה עסקית עקבית שבנינו.

איך משתחררים מזה?

כשהמערכת מוצפת, המוח מפעיל מנגנון הישרדותי שמדמה “מצב חירום”. בשלב הזה אין טעם להילחם במחשבות או לנסות להרגיע בכוח; ההצפה חזקה מדי.

נקודת השחרור היא במרווח שבין החרדה לפעולה. רגע להודות בתחושת האיום שמציפה את כל התודעה ולא מאפשרת לראות את המציאות באופן ברור. ההכרה הזו יוצרת סדק בתנועת הדחף הבלתי נשלטת.

מכאן אפשר להמשיך:

1. להוציא לאור את הקולות והסיפורים שהמוח ממציא

   הראש מייצר לולאה אינסופית של שאלות ותשובות, פחדים ופרשנויות.

   כל עוד הכול נשאר בפנים, קשה לראות את הלופ. את החזרתיות על אותה שאלה שוב ושוב בניסוחים שונים. המוח מציג את הפחד בכל פעם בווליום גבוה יותר ומטריד יותר.

   כתיבה של המחשבות הטורדניות, שיתוף מפורט שלהם בקול, עוזר להן להפסיק להסתובב בתוך הראש בחזרתיות מאיימת ואינסופית. עכשיו אפשר לראות בעיניים מה באמת נמצא שם, ומה מפחיד יותר מכל.

   
   

2. להודות שאין לי יכולת אמיתית לפתור את הדברים כאן ועכשיו

   בשיא המצוקה, אין שום אפשרות לראות בהיר, לדעת מה באמת הצד השני חושב, להרגיש באמת את הדינמיקה של הדברים, את התמונה הגדולה, או לראות ציר זמן מציאותי בין פעולה לתגמול.

   ההודאה הזו מנתקת את האשליה שיש “פתרון דחוף” שצריך להיעשות. היא מקרקעת ומפסיקה את הדרמה שמכוונת לפעולה מתוך בהלה.

   
   

3. להתעכב ככל האפשר, ולתת מקום לחוסר הוודאות להשתהות ולנוח

   כשהחרדה בשיאה, הדחף הטבעי יהיה “לעשות משהו” — לפרסם משהו, ליצור תנועה מדומה שתיתן תחושת שליטה, לשנות אסטרטגיה, לשלוח הודעה, לתת הנחה ועוד. כאן בדיוק מתחיל התיקון: להמתין עם הדחף.

   עד מחר בבוקר. עד תחילת השבוע הבא אם אפשר. אולי בחודש הבא?

   לשהות באי הוודאות, בלי להרגיע עם פיתרון מיידי, שמזין את הדרמה ופוגע בעסק.

   המרווח שבין המצוקה לבין הפעולה מאפשר למערכת וויסות עצמי בהדרגה. בעדינות. הקומפולסיה מאבדת את הכוח שלה, את הנחיצות שלה "להצלת המצב”.

לסיכום, עשיית יתר שמונעת מפחד שוחקת את הקוהרנטיות של המותג, ופוגעת ברצף אסטרטגי שהעסק זקוק לו כדי להתקדם. היא מניעה להשקת מוצרים שלא רצינו, להתחייבויות שלא מתאימות לנו, ולהתעורר בבוקר שאחרי לתוך “מה לעזאזל עשיתי אתמול” .

בנוסף, פעולות הרגעה קומפולסיביות מערערות את מערכת היחסים עם הלקוחות: הנחות שניתנו מתוך חרדה, התנצלות שלא היה בה צורך, וגבולות שנפרצו כי הרגשנו חייבים “להרגיע רגע את המצב”, אלה תנועות שקשה מאוד להחזיר לאחור.

היכולת לנשום בתוך אי־הוודאות היא מיומנות רגשית - עסקית מהותית. היא שומרת על המותג שלך קוהרנטי, על המסרים נקיים, על הגבולות יציבים, ועל התנועה העסקית רציפה, שקטה וגדלה לאורך זמן.

*המאמר מתאר מנגנוני תגובה עצבית-רגשית, ואינו מתייחס להפרעת OCD קלינית. **המאמר הוא אינו מהווה תחליף לטיפול נפשי או לייעוץ מקצועי במידת הצורך.