על קבלת החלטות

לפני הכל, נראה את המונח "קבלת החלטות". לא לקיחת החלטות ולא יזימת החלטות כמו שהרבה פעמים אנחנו מנסים לדחוף. קבלה משאירה לנו מעט מאד שליטה. כך שהתפקיד שלנו בעצם מסתכם בלאפשר להחלטה להתקבל. זה הסוד בגדול.

אין הרבה החלטות ממש משנות גורל בחיים שלנו. כשאחת כזו מגיעה היא מביאה איתה פחד ודפיקות לב.

החלטה משנת גורל בעיני, היא אחת כזו שתהיה לה השפעה לטווח הרחוק ואולי אפילו משנת חיים עבור הסביבה שלי.

הרבה פעמים דפיקות הלב לא נרגעות עם קבלת ההחלטה. אחרי קבלת ההחלטה יכולים להגיע מלא קולות של המיינד, או של אנשים מבחוץ. קולות מצפוניים, מלחיצים ומשבשים כל שיקול דעת בריא.

*

אני אוהבת להגיע לקבלת ההחלטה אחרי הקשבה.

כשבקשה להחלטה גורלית מגיעה, או שסיטואציה מביאה את הצורך לבחור בחירה משמעותית, כמעט תמיד אפשר לבחור להמתין לפני קבלת ההחלטה.

אז אני ממתינה.

ומקשיבה למה שקורה סביבי ובתוכי.

וממשיכה להמתין.

בכל פעם שזורמת אלי הבנה חדשה, פחד חדש, מסקנה, כאב, שאלה, אני כותבת לי מה שעולה.

שלושת קולות הגוף: איך אנחנו יודעים מה נכון לנו?

כדי לעבור מ"לחיצה" על ההחלטה להקשבה לה, עלינו להכיר את המנגנונים הגופניים שדרכם המציאות מדברת אלינו. ניתן לחלק את היכולת להרגיש את ה"כן" וה"לא" לשלושה מבנים עיקריים בגוף:

1. מרכז הסאקרל: קול התגובה לאנרגיה

זהו מרכז האנרגיה והיצירה, והוא מגיב לכאן ועכשיו. הוא לא פועל מתוך ניתוח לוגי, אלא מתוך תגובה מיידית לגירוי חיצוני.

• איך זה מרגיש: התרחבות או התכווצות בבטן התחתונה. זה יכול להישמע כמו נהמה פנימית של "אה-הא" (כן) או "או-אה" (לא).

• הקצב: מיידי, אך דורש שאלה סגורה של כן ולא או הצעה חיצונית של כן ולא, כדי להגיב אליהן.

2. מקלעת השמש: התדר הרגשי וההמתנה לבהירות

עבור מי שהסמכות שלו רגשית, האמת לעולם אינה נמצאת ברגע הנוכחי. המערכת עוברת דרך "גלים רגשיים". תנועה מתמדת בין שיא של אופטימיות והתלהבות לבין תחתית של חשש או כבדות.

• איך זה מרגיש (זמן הגלים): תחושה של "הצפה" או תנועה פנימית חזקה. ההחלטה נצבעת בצבעים עזים, הכל נראה מושלם מדי (בגל הגבוה) או שהכל נראה חסר סיכוי (בגל הנמוך). כל עוד יש "דרמה" או דחף רגשי חזק לפעול, סימן שאין עדיין בהירות.

• איך מרגישה הבהירות: הבהירות היא לא "שיא" של רגש, אלא דווקא תחושה של שקט. היא מרגישה כמו מים צלולים אחרי שכל החול שקע לקרקעית. זו ידיעה "קרה" יחסית, נינוחה ונטולת לחץ. זה הרגע שבו את מסתכלת על האפשרויות ואומרת: "אוקיי, אני רואה את התמונה, אני יודעת מה נכון לי".

• הקצב: איטי מאוד. כאן ההמתנה היא הכרחית (לפחות לישון לילה). הבהירות מגיעה רק כשהגל נרגע והתמונה מתייצבת.

3. הטחול: קול האינסטינקט וההישרדות

הטחול הוא המרכז הקדום ביותר שלנו, והוא קשור לידיעה פנימית חדה ומהירה שנועדה לשמור עלינו.

• איך זה מרגיש: "קליק" של ידיעה, תחושת בטן הישרדותית או ריח שמשהו "מסריח" או "נקי".

• הקצב: מהיר כברק. הטחול מדבר פעם אחת בלבד. אם לא הקשבנו באותו רגע, המיינד יכסה על הקול הזה ברעש ולוגיקה.

רעשי רקע: איך לזהות את ה"גזלייטינג" של המיינד?

אחד האתגרים הגדולים בתהליך הוא הזיהוי: האם זו ידיעה פנימית אמיתית, או שזה המיינד (השכל) שמנסה לנהל את האירוע? המפתח נמצא בסדר הופעת הקולות ובסגנון הדיבור שלהם.

המיינד מדבר ב"סיבתית", הגוף פשוט יודע

הכלל הוא פשוט: הגוף מרגיש ראשון. בסמכויות המיידיות יותר, כמו הטחול או הסקרל, התגובה הגופנית היא ראשונית ונקייה. המיינד, לעומת זאת, תמיד מגיע כ"פרשן". הקולות שלו כמעט תמיד יתחילו במילים שמנסות לתרץ, להכחיש או לבטל את מה שהגוף כבר הרגיש.

שימי לב למילות המפתח של המיינד:

• "אבל..." (מנסה לסייג את הידיעה)

• "בגלל ש..." (מחפש צידוק לוגי)

• "למרות ש..." (מנסה להכניס שיקולים חיצוניים)

• "מה אם..." (מייצר סרטים עתידיים מבוססי פחד)

בסמכות הרגשית (מקלעת השמש), התמונה מורכבת יותר. בגלל שהתהליך אורך זמן, הקולות האלו יכולים להגיע לפני הבהירות, בזמן הגלים, או אחריה. מרוב שהחוויה מול ההחלטה סוערת, לעיתים כשתגיע הבהירות אפילו לא תזהו אותה, כי היא כבר התערבבה עם אינספור קולות של "רציונליזציה".

להוציא את השיחה מהראש על ידי כתיבה

המיינד עובד בלופים. כל עוד השיחה היא פנימית, אנחנו נלכדים במלחמה שחוקרת את עצמה. גם אם מצאנו פתרון או הצלחנו להשקיט קול מסוים, בתוך הרעש הפנימי אנחנו נוטים לשכוח את התובנה והלופ מתחיל מחדש. זהו סוג של "גזלייטינג" עצמי – אנחנו מאכילים את עצמנו בתירוצים ופחדים של אנשים אחרים או של הבית שגדלנו בו.

כשאנחנו כותבים את כל ה"אבלים", הפחדים והמניעות, אנחנו יכולים להתחיל "לנקות" את השכבות העליונות:

1. זיהוי הקולות החיצוניים: הכתיבה מאפשרת לראות איזה קול שייך לי ואיזה קול הוא בעצם הד של מישהו אחר.

2. חשיפת השורש: ככל שנכתוב וננקה את התירוצים המיידיים, תצוף השכבה שמתחת – פחדים עמוקים שהם לעיתים "סרטים מהבית" או סיפורים מפעם.

3. הפרדה מהמציאות: ברגע שהשורש חשוף, קל לזהות שהפחד לא קשור באמת להחלטה הנוכחית, אלא לפצע ישן. ברגע שהסיפור נחשף, הוא מאבד את כוחו לנהל את ההחלטה.

   
   

כתיבת ה"למה לא" נותנת מקום לכל הסיבות לצאת אל מחוץ לגוף שלנו, ובכך לפנות מרחב לידיעה השקטה והגופנית להדהד בבהירות.

הכוח שבהקשבה והכניעה לאי-שלמות

לפעמים כשאנחנו מוכנים להקשיב באמת, לעזוב את המושכות לגמרי ולהפוך להיות צופים בהצגת חיינו, פתאום אנחנו מגלים שהמציאות כבר החליטה עבורנו. אולי אחת מהאופציות נעשית לא רלוונטית, אולי מישהו אחר בחר עבורנו, אולי פתאום מה שהיה נראה אפור, נעשה בהיר ומוחלט.

[אגב. כשהיקום מחליט בשבילנו, זה מאד טריקי. כדאי לזכור שהיקום תומך בנו. ולא להיפך.

לפעמים, כשאנחנו מאבדים אופציה בתהליך בחירה גורלי, אנחנו עלולים לחשוב שפספסנו הזדמנות. לפעמים כשמישהו בוחר עבורנו, אנו עלולים לחוות דחיה או איבוד שליטה.]

אהבתי ביטוי ששמעתי לא מזמן: האפשרות לאפשרויות.

כשאנחנו מנסים לקבל החלטה מתוך צורך מיידי, בדרך כלל יכנס אלמט של לחץ שחוסם יצירתיות או אפשרות להקשיב לגוף בשקט. כשאנחנו בצורך להחליט בכאן ועכשיו, האפשרויות שלנו יהיו מאד מצומצמות.

לעומת זאת, כשאנחנו לא מחפשים פיתרון מיידי לשליטה בחוסר הוודאות, אלא מוכנים להשתהות שם, בהקשבה למה שעולה. בגוף, בהרגשות, בהבנות שמגיעות מתוך המרחב הזה, נפתחת האפשרות לאפשרויות רבות להתקיים.

אל תצפו מעצמכם להיות שלמים עם ההחלטה שקיבלתם.

יהיו כל מיני נשמות טובות שידאגו לשאול אתכם אם אתם בטוחים ושלמים ב100% עם ההחלטה. תמיד תוכלו לומר שאתם בטוחים מספיק בשביל לעשות אותה, גם אם אתם לא שלמים ב100%.

את ההחלטות החשובות ביותר, (חתונה, פרידה, קניית בית, פתיחת עסק, מיזם חדש ועוד), אנחנו מקבלים ביכולת להיכנע לאי השלמות ולסמוך על עצמנו שאנחנו בסדר למרות זאת.