ממתק לשבת; "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
הפסוק השני בפרשת השבוע מספר שמשה רבנו נצטווה לספור את בני ישראל על ידי קבלת מחצית השקל עבור כל נפש, כדי שלא יהיה בהם נגף.
הרי כל דוס מתחיל יודע שלספור אנשים מביא עין רעה, אז למה בכלל לספור את בני ישראל? "כדי שיהיה נמנה כל אחד ואחד בפרטיות וגם שלא יתערבבו יחד ולא יכנוס אחד בגבול חברו" (ליקוטי הלכות, רבי נתן)
למרות שכל ישראל נחשבים איש אחד בלב אחד, לכל אחד ואחד יש צמצום וגבול בפני עצמו. כי לכל אחד דעה שונה, סגנון חשיבה שונה, גישה שונה ומידה שונה לתיקון בעולם. כל אחד חווה את הקשר אל השם יתברך באופן שונה, כל אחד מרגיש אהבה, חיסרון, שמחה או כאב בדרך משלו, לכל אחד יש אמונות שונות לגבי החיים וכל אחד מבין וחווה את השליחות שלו בעולם בצורה אחרת. כמו שרבי נחמן אומר "כל חד כפום מה דמשער בליבה".
היכולת להיות מחוברים יחד כפריטים שלא מתערבבים, נקראת בשפה המקצועית טיפולית 'מובחנות'. ככל שמישהו חשוב לנו יותר, קרוב אלינו יותר וחולק איתנו חיים משותפים, קשה לנו לצמצם את עצמנו לפרט נפרד בתוך מערכת היחסים איתו. אבל האמת היא שככל שמערכת היחסים קרובה אלינו יותר, המובחנות בה חשובה הרבה יותר.
בשבוע האחרון חברה מהממת הראתה לי קעקוע חדש שעשתה והוא היה אחד המרגשים. ממש העלה לי דמעות בגרון של אהבה וחיבור. אני מחוברת מאד להשם יתברך. שומרת שבת, כשרות ועוד כמה. יש לי ניגוד עניינים עם קעקועים,
אמונית ותחושתית פיזית, אז ככל הנראה לא אתקעקע בגלגול הזה. עדיין הקעקוע המיוחד מאד של חברה שלי ריגש אותי.
אמא שלי חיה במציאות שונה לגמרי ממני ומאמינה במחויבות אחרת לגמרי ממני. בכלל, התפיסה שלה את העולם, הרעיונות שלה לגבי אנשים, לגבי השם יתברך או לגבי כמעט כל דבר, שונים בתכלית מהאמונות שלי ומהדרך שלי. בעבר זה היה מכאיב לי ממש. היום אני יכולה לראות שבוחן המציאות שלה שונה, לא מחייב אותי ולא מתערבב לי.
האזור שבו הכי מורכב לקיים מערכת יחסים של ביחד בלי ערבוב, הוא כמובן זוגיות. בדרך כלל נוצר איזשהו חוזה לא כתוב שבו לכל אחד מבני הזוג יש תפקיד מובנה, מחויב ואחראי למצב הרוח של השני, להזין ולהיות ניזון בכל מיני דרכים. (הורה-ילד, קורבן-מושיע, מטפל-מטופל ועוד.) כמובן שההתניות האלה יוצרות קשר סימביוטי שלא בריא לאף אחד מהצדדים ובטח שלא עבור המבנה הזוגי.
אז השם יתברך ביקש לספור את בני ישראל, כדי לצמצם את האור של כל פרט לעצמו, על מנת שלא יתערבבו זה בזה. אבל למה מחצית השקל לכל נפש ולא שקל שלם? "להורות שכל אחד מישראל אין לו שלמות כי אם על ידי חברו. כי עיקר התיקון שיוכללו זה בזה באהבה ואחדות" (ליקוטי הלכות, רבי נתן) נפרדות מתקיימת בתוך מערכות יחסים. בהתרחקות ממערכות יחסים אנחנו לא יכולים לחוות את הייעוד שלנו בעולם בנתינה ובקבלה. קטע. המסוגלות לדעת את הגבולות שלנו בתוך מערכת יחסים, את מסגרת האחריות שלנו, השליטה שלנו והבחירות שלנו, זו הדרך היחידה בה נוכל לחיות כפרט בתוך כלל. הדרך בה נוכל להיות בהשפעה ובנתינה מהנקודה הטובה שלנו, פשוט בעצם הנוכחות שלנו על מקומנו ללא תלות וללא ריצוי. בלי לשלוט באף אחד, בלי לצפות מהשני שיחשוב כמוני או יראה כמוני את העולם. זו גם הדרך היחידה לראות את הנקודה הטובה של האחר ולקבל את כל הטוב שלו מתוך תקשורת בהירה ופשוטה. לאהוב ולהיות נאהבים.
*תודה לכל המורים שלי בדרך; חברות, מטפלות, בני זוג, הורים וכו'.